מלחמת חרבות ברזל

היום ה-258 ללחימה

לחצו ותרמו
להצלת חיים

אורלי בן סימון, פאראמדקית מד"א, טיפלה בפצועים תחת איום ירי צלפים ורקטות בצפון

אורלי , שמתגוררת בחצור הגלילית ועובדת בקריית שמונה במרחב ירדן מספרת על הלחימה בצפון:

אורלי, פראמדיקית שטיפלה בפצועים תחת איום ירי צלפים ורקטות בצפון, מספרת:
"שמי אורלי בן סימון, פראמדיקית מד"א מתגוררת בחצור הגלילית ועובדת בקריית שמונה במרחב ירדן. אנחנו במצב לחימה מזה 116 ימים ולילות.
המשפחה שלי אומנם לא מפונה אבל כולנו מגויסים, יש לי שלושה ילדים, שניים במילואים ואחת במג"ב ובעל שוטר. כולנו גויסנו עם תחילת המלחמה ברגע אחד כולנו היינו כבר במשימות, לא עצרנו לשאול רגע מה זה אומר, המדינה הייתה צריכה אותנו. החשש למשפחה שלי מלווה אותי בשגרה יחד עם החשש המוחשי לחיי, אבל אני כאן לטובת מי שזקוק לי.
באירוע בכפר יובל, נקראנו לטפל בנפגעים כשהתחלה לא ידענו האם מדובר באזרחים או חיילים, כמה פצועים יש בזירה ומה רמת הפציעה שלהם. המוקד המרחבי הנחה אותנו לחבור לרכב צבאי שיעביר את הפצועים, תוך כדי הנסיעה לחבירה קולות הירי הארטילרי לא הפסיקו ברקע.
הרכב הצבאי מוציא אלינו פצועה אחת מתוך הבית, עד רגע זה לא ידענו שמדובר באזרחים, מירה ז"ל הייתה במצב קשה מאוד וזעקה לעזרה. אני פראמדיקית שנים רבות ומקרה כזה עוד לא ראיתי.
המוקד המרחבי דחק בנו לצאת מהאזור כמה שיותר מהר בשל סכנת הירי לעברנו. תוך כדי נסיעה ביצענו פעולות מצילות חיים במירה, נלחמנו עליה ודהרנו לכיוון חבירה עם מסוק צבאי. לצערי, נקבע מותה של מירה בבית החולים.
בבית המופגז שהה גם בנה של מירה, הצבא חילץ אותו כשהוא כבר לא בין החיים. הוא הועבר לתחנת מד"א קריית שמונה ומשפחתו נקראה לתחנה כדי לאשר את זהותו. צוות מד"א כולו אסף את עצמו כדי להיות חזק עבור המשפחה, למרות הקושי האדיר שחווינו.
התחושות לאחר אירוע היו קשות, ריח אבק השריפה והמראות הלא פשוטים ליוו אותי ימים רבים לאחריו. אבל אין לי את האפשרות לדעוך. הקהילה שלי והמשפחה שלי כאן בצפון, לצד התפקיד שלי במד"א, מצריכים תפקוד בפוקוס מלא ואני כאן כדי לסייע.
אנחנו חיים במצב הזה כבר 4 חודשים, תחת אזעקות וקולות ירי בכל שעה ביממה. מקווים שהימים הטובים והשקטים יחזרו במהרה. אני חושבת שבזכות העבודה שלי ובזכות הצוותים כאן בצפון אני מצליחה לשמור על חוסן, ועל המוטיבציה."

לתרומה למד"א לחצו כאן

דילוג לתוכן