גיבורי ה – 7 באוקטובר נחשפים והפעם, אריאל הכהן, חובש בכיר ונהג אמבולנס שהציל חיים בשעה שחייו שלו היו בסכנה.
"בשעה 06:45 התעוררתי לקול התראות מהאפליקציה של מד"א שבישרו על ירי רק"ק ועל אירוע חריג במרחב נגב. בשעה 8:30 המוקד התקשר וביקש שאגיע יחד עם אביה גולדשטיין וחיים רובין לכיוון באר שבע עם אט"ן נגב 72, שחלונותיו ממוגנים.
בדרך היו אזעקות ודיווחים על אירוע חריג, אבל עוד לא הבנו את גודל המאורע. שלושתנו דתיים ושומרי שבת שלא פותחים חדשות. כשהגענו לתחנת באר שבע ראינו הרבה מאוד כוחות והבנו שזה ריכוז כוח בעייתי, למקרה ותיפול רקטה או אפילו רסיס במקום. לכן, החלטנו להמשיך לשכונה אחרת בעיר.
לא הספקנו להגיע לשם, כי בדרך התקבל דיווח על 3 פצועי ירי, וביקשנו מאתנו לנסוע לקיבוץ רביבים יחד עם אט"ן ירוחם ומסוק מד"א. התחלנו להבין שקורה משהו גדול, שמענו שברי מידע על קרבות בעוטף, אבל עוד לא ידענו מה עומד לפנינו. אל רביבים הגענו יחד עם המסוק, שם הכנו את הפצועים לפינוי ניקינו את האמבולנס מהדם, בהמשך כבר לא עשינו את זה בין פצוע לפצוע…
יצאנו חזרה לכיוון באר שבע ובצומת צאלים שמענו בקשר את מנחם בלומנטל, שסיים משמרת של 24 שעות בצוחר עם אט"ן נגב ,93 מבקש מטפל בכיר שיצטרף אליו בנווה. חישבתי והבנתי שאנחנו הכי קרובים. עליתי בקשר והמוקד אישר שניסע לנווה. חנניה אלמקייס, הנהג של מנחם כווין אותנו וביקש מאתנו לנסוע "דרך השדות" ולא בכביש 232, מכוון שהכביש מלא בחוליות מחבלים והם צדים ורוצחים שם עשרות אזרחים.
חלוקת העבודה בניידת טיפול נמרץ שלנו הייתה אמורה להיות שחיים נוהג, ואביה הפראמדיק ואני, החובש המלווה, מאחורה מטפלים, בסופו של דבר בגלל ההבנה שאנחנו באירוע לא רגיל עם פצועים שככל הנראה סובלים מפציעות קשות אנחנו מחליטים שחיים ואביה, שני הפראמדיקים יטפלו יחד מאחורה, ושאני אנהג. אפילו דיברנו ביננו והחלטנו על תוכנית פיצול, במידה והמצב ידרוש – חיים ואני נישאר באט"ן שלנו, ואביה יעבור עם תיק ALS לאמבולנס לבן וישמש כלבן משופר.
בעודנו נוסעים בין השדות והבנו את חומרת המצב. המחבלים היו בכל מקום. הפראמדיקים חיים ואביה שהיו חמושים, שלפו אקדחים. אני חילקתי לגזרות תוך כדי נסיעה כך שחיים שישב מאחורה סרק את הדרך שעברנו ואביה ואני סרקנו את הדרך שלפנינו. שוחחנו במהלך הנסיעה וניסנו לתכנן את הצעדים במידה וניתקל במחבלים.
שלושתנו לא הכרנו את הדרך , ובעצם הגענו לפרי גן בשעה שהתנהלה בה לחימה. המוקד בנס גדול קלט את זה, וכ-300 או 500 מטר לפני שאנחנו מגיעים לזירת הקרב, הוא סובב אותנו לכיוון נווה. זה נס גדול.
בכניסה ליישוב פגשנו באיש כיתת הכוננות שכיוון אותנו לבית המדרש היישובי. כשנכנסנו הבחנו ב- 9 פצועים. יחד עם הצוות של מנחם וחנניה, ואמבולנס נוסף, נגב 611 של עקיבא שבת משלומי, עשינו הסעות של 2 פצועים בכל פעם ליסעור הצהל"י שהיה בנווה. הגענו למסוק, העלינו את הפצועים וכשהמסוק עלה והיינו בדרכינו חזרה – מנחם הנחה אותנו כיצד לנסוע כי הדרך שבה עברנו, כבר לא בטוחה יותר…
כמה דקות אח"כ עבר לידנו חייל דובדבן שרוסס כדורים ואיכשהו הצליח לברוח. נשארנו בנווה והתכוננו לשהייה ממושכת במקום. גם החייל נשאר ושמר עלינו.
פתחנו בבית המדרש נקודה לריכוז פצועים, אזור שבו נוכל לטפל ולשקול יכולות פינוי לפי חלוקה לגזרות: אזור לפצועים קל, בינוני, קשה ונפטרים. כעבור כ-20 או 30 דקות הגיע הפצוע הראשון, חייל שכבר לא היה בין החיים. בצענו בדיקות רפואיות, קבענו לצערנו הרב את מותו והצבנו אותו בנקודת הנפטרים.
כעבור 30 דקות קיבלנו דיווח מחברי כיתת הכוננות על פצוע קשה שבדרכו לבני נצרים. ציוותו של מנחם ואנחנו החלטנו שהם יישארו בנווה ,והצוות שלנו יהיה הצוות הנייד. התארגן לנו ליווי לבני נצרים, רכב עם שני לוחמי כיתת הכוננות שנסע לפנינו ועוד לוחם שהצטרף אלינו לניידת. בשלב הזה כל משקל האבטחה שלנו היה על כתפיהם של חברי כיתות הכוננות, הצבא טרם הגיע.
הגענו למרפאת בבית נצרים ופגשנו בפצוע קשה שהגיע מביתו בכרם שלום. הוא החזיק את דלת הממ"ד וכשנכנסו המחבלים לביתו הם הניחו מטען ליד הדלת ומהפיצוץ הוא נפגע פגיעה חמורה. על שתי ידיו היו חסמי עורקים, ידו הימנית הייתה במצב קשה מאוד מאוד. פניו גם נפגעו בצורה מאוד משמעותית. הפצוע הזה היה פצוע מאתגר טיפולית, , הידיים שלו היו מאוד פגועות – הפראמדיקים לפתוח וורידים בכל מקום אפשרי, מהרגליים ועד הצוואר ונלחמו על חייו, זאת במקביל לכניסתו של פצוע נוסף למרפאה, גם הוא במצב קשה.
יצרתי קשר עם המוקד כדי לבקש מסוק לפינוי הפצועים, המוקד הסביר שכרגע מסוקי מד"א בדרכם לבתי החולים עם פצועים, אבל חיבר אותנו למשל"ט של חיל האוויר, שם לא היו בטוחים אם יש להם אפשרות להביא מסוק בשל חשש מירי על מסוקים. מוקד מד"א מבטיחים שהם עושים הכל כדי להביא פינוי מוסק לפצועים.
בשלב מסוים הגיע מסוק מד"א עם הפראמדיקים זיו שפירא ומשה צלח. העלינו את הפצועים שלנו לאחר שהענקנו להם טיפול מציל חיים, כולל עירוי פלסמה שסייע להישרדותם. חזרנו לנווה ושם טיפלנו בפצועים שלנו עד שכולם פונו. התהליך הזה נמשך מיום שבת ועד יום ראשון בשעה 16:00 אחר הצהריים, כשהצבא הוציא שיירת מילוט של אזרחים ואנו שבנו לעתניאל.
במהלך היום לא הרגשתי פחד מהסיטואציה. בתוך האירוע, בשדה הקרב לא חושבים על זה. בחשיבה הקרה הבנו שאנחנו כנראה הולכים להיתקלות אבל היינו ממוקדי מטרה, לא חשתי פחד. אפשר גם היה לראות את הנחישות בעיניים של שאר אנשי הצוות. בלילה הגיע הפחד. ישנו בנווה, בבית שנתנו לנו ועד שסופסוף הצלחתי להירדם ב00:30 בלילה, התעוררתי כשעתיים לאחר מכן מדיווח של כיתת הכוננות על חשש מחדירה נוסף ליישובים. בארבע בבוקר דיווח דומה מתקבל. שם הגיע הפחד.
כולם התעוררו והתעדכנו. לא הייתי חמוש, מה שלא הקל על תחושות הפחד, אליו התלוותה תחושת ההחמצה, כוון שכלוחם לשעבר ידעתי מה עלי לעשות וכיצד לעשות זאת, אבל לא היה לי איך לעשות זאת. החשכנו את הבית, כיבינו את כל המזגנים, המטרה שלנו הייתה שהבית יראה נטוש. חיים ואני ישבנו במטבח, קראנו תהילים לאורו של שעון התנור.
אני בוגר עתניאל, הייתי לוחם צה"ל ביו"ש, ירו עליי בעבר והייתי בסיטואציות כביכול 'יותר מסוכנות', לא השלתי את עצמי שאני מוגן כי אני איש צוות רפואי. אני מבין עם מי יש לנו עסק ויודע שכל האמנות הבינלאומיות לא משחקות תפקיד פה לצערנו, מבחינתם. לא חשבתי שזה שאני במדי מד"א, שהוא בעצם חלק מהצלב האדום, אומר שאני מוגן. אבל לא דמיינתי סיטואציה כזאת של ממש.
אני זוכר את כל הפצועים שטיפלנו בהם ואני מעודכן במצבם של כולם. לשמחתי, כל הפצועים שעברו תחת ידינו שרדו. מלבד השניים שהובאנו אלינו כשהם במצב אנוש. ועדיין, יש שני פצועים שזכורים לי במיוחד. הפצוע הראשון הוא אחד הפצועים מהשאטל הראשון שעשינו למסוק, חבר כיתת הכוננות של שלומית בשם עוז, שיחד עם חבריו הגיע להילחם ביישוב השכן, פרי גן. הוא נפצע מירי בירך ואני זוכר אותנו מעבירים אותו מבית המדרש בנווה אל תוך האמבולנס ומשם מסיעים למיקום בו המסוק נחת. בזמן הזה החלפתי איתו ממש כמה מילים, דקה או אולי דקה וחצי של "מה שלומך, מה קורה איתך, מי אתה?" לא בפן הרפואי, אלא בצורה הכי אישית, לרגע להתנתק ולדבר על הבן אדם שנמצא מולך, מי האיש שמאחורי הפציעה. לצערי את רוב הפרטים שענה אני כבר לא זוכר, זוכר ששמו עוז ושהוא נשוי, זהו. אח"כ ראיתי אותו באחד הימים מתראיין בחדשות, בכתבה שעשו, זה היה מרגש.
הפצוע השני שאני זוכר במיוחד הוא אותו חייל שהגיע ראשון לנקודת ריכוז הנפגעים שפתחנו בבית המדרש בנווה, אותו חייל שלא שרד. הוא הגיע אלינו מחוסר הכרה, לא יכולנו ליצור איתו קשר, ועדיין פניו היו מחוייכות, נעריות כאלה. זה נחרט לי בזיכרון.
הצמד שלו הביא אותו אלינו ואני זוכר את כולם עטים על הפצוע ואני ניגש לצמד, נותן לו חיבוק גדול, אומר לו שהוא עכשיו במקום בטוח. ממש עשיתי עליו את מודל מעש"ה, אבל במובן החברי. ראיתי לפניי בחור בן 19, שהביא לכאן את החבר הכי טוב שלו, הצמד שלו, זה שהוא חי איתו ויכול לזהות את ריח הגרביים שלו, אלינו, פצוע ומחוסר הכרה.
באותו זמן הצמד עוזב את הנקודה עם הרכב עליו הגיע, אני לא יודע מי הוא, לצערי אני לא זוכר את שמו. בזמן הזה, כשהוא עוזב, ולדעתי חוזר ללחימה, הוא לא יודע שאנחנו בעצם נאלצים לקבוע מוות על חברו. אני כן זוכר את שמו של אותו חייל פצוע שלצערי לא שורד, שמו נתן חי ליאר הי"ד, מנתניה. רציתי ללכת לבקר בשבעה, לצערי פיזית ונפשית לא הצלחתי. אלו שני הפצועים שחרוטים בזיכרוני במיוחד.
עשינו מה שהיה צריך. חתרנו למגע, חברנו לפצועים ונתנו טיפול. לא היינו מוגנים אבל לא עשינו משהו יוצא דופן, ואני לא אומר את זה מצניעות. עשינו מה שמצופה מאתנו ומה שהכי הגיוני שנעשה כצוותי רפואת חירום. הגענו לסיטואציה חדשה ולא מוכרת והיינו צריכים ללמוד לנהל אותה בשטח, המצאנו מחדש את הכללים. התנהלנו טוב, וגם כשאזלו לנו התרופות, הצלחנו לטפל ולהעניק סיוע. תמיד עולות שאלות "מה אם…" אבל ההתנהלות שלנו הייתה מיטבית."
לסיום מבקש אריאל לציין את התפקוד מעורר ההשראה של חבריו: "מנחם היה מדהים. ניהל צוות של אנשי רפואה ואת כל החולים ביד רמה ובצורה מעוררת הערצה. בנוסף לכל זה, הוא תושב האזור, הוא מקיבוץ סעד, מדובר בחברים שלו שלהם נדרש להעניק טיפול ועשה זאת במקצועיות גדולה. הוא אדם משכמו ומעלה, הייתי גאה להיות לידי ולעבוד לצידו, התפעלתי מהיכולות שלו. גם חנניה ועקיבא, הם ביצעו מבצע חילוץ של פצועים מתוך פרי גן. גאווה לעבוד איתם. לסיום, בעיני, עשינו מה שמצופה מאיתנו כצוות רפואי, זה חשוב לי לומר. בעזרת ה' אנחנו נקום מזה, נגדל ונעלה. זה שלב בדרך."
לתרומה למד"א לחצו כאן
