מלחמת חרבות ברזל

היום ה-258 ללחימה

לחצו ותרמו
להצלת חיים

גיבורות ה- 7 לאוקטובר נחשפות: אושרית חדד, 22, פראמדיקית בתחנת אשדוד, הקימה בי"ח שדה הצילה עשרות פצועים תחת ירי מחבלים.

אושרית חדד, בת 22, פראמדיקית מד"א אשדוד, פתחה בי"ח שדה באמצע הכביש, והצילה עשרות פצועים תחת ירי. סיפור מדהים על גבורה וגיבורה.
קמנו לאזעקות בדרום ב-18:30, הבנו שיש סיטואציה חריגה. עמית מן הי"ד, חברה שלי מאז שהיינו מתנדבות נוער, עבדה בקיבוץ בארי ודיברתי איתה ממש כל היום מהבוקר.
היא הסבירה מה המצב אצלה וניסיתי כמה שיותר לעזור לה. בשעה 14:00 היא הפסיקה לענות. הבנתי שאבד איתה הקשר. תפסתי רגליים והלכתי לתחנה. כל אותו הזמן קיוויתי שהיא בחיים אבל הבנתי שהסיכויים לא לטובתנו.
פתחתי אמבולנס טיפול נמרץ בנתיבות ויצאתי לדרך. בהתחלה היה המון גופות לצד הכביש. נסענו לכיוון בארי וקיבלנו פצועים. פתחנו עמדת טריאג' (מיון) בצומת שובה, כמה דקות מהקיבוצים שהיו תחת לחימה: בארי, סעד ורעים, והענקנו טיפול מציל חיים לחיילים ולאזרחים.
פתחנו 5 אלונקות שדה פרוסות אחת ליד השנייה, ליד כל אלונקה יש ציוד רפואי. אמבו להנשמה, חמצן, ערכת אינטובציה להנשמה, תחבושות, חסמי עורקים, ציוד לפתיחת וריד. זה ליד כל אלונקה. פרוז'קטורים משני הצדדים שיאירו. צבא – כמה חיילים בתפקיד שמירה. שולחן שפרסנו עליו ציוד אקסטרה תחבושות, תרופות, תרופות הרדמה. טובוסים להנשמה כל ציוד שלא הבאנו באותו רגע.
הצבא קישר ביננו ל669 והכוחות שמגיעים מבפנים שנדע להיערך לכמות פצועים. טיפלנו מאוד מהר. פצועים היו אצלנו 10 דקות, ייצבנו את מצבם והם פונו מיד לבתי החולים במסוק, בעיקר, ובאמבולנסים.
היו שלבים שהיינו צריכים לזוז ממקום למקום כי היו מחבלים בדרך אלינו עם אופנועים, היינו צריכים קצת להתמקם. היו כל הזמן קולות של פיצוצים וירי אבל נשארנו. באותו רגע לא חשבתי מה קורה אם יש פה מחבלים אבל באיזשהו שלב התקשרו מהמוקד וצעקו לעוף משם כי יש מחבלים בדרך אלינו על אופנועים ופשוט להתקפל משם כולם. ואת עם פצועים ואת לא יודע מה לעשות אז את מעלה את כולם לאמבולנס איך שלא יהיה ופשוט דוהרים לאיזשהו מקום עד שיודעים שהצבא חיסל את המחבלים. אבל אני לא יודעת מה היינו עושים אם הם היו מגיעים פיזית אלינו.
כולם היו בהרגשה של "אני צריך להיות שם". כולם רצו לעזור ולטפל. ידענו שיש המון פצועים כי היינו בקשר עם אנשים מבפנים. כולם היו ממוקדים ידענו שצריכים אותנו אז הגענו.
במשך 48 שעות עבדנו ללא הפסקות כמעט. הייתה מאסה של מטופלים. ביום ראשון בבוקר עשינו פינוי רכוב עם האמבולנס לסורוקה אחרי שכל הלילה חברנו למסוקים. לאחר מכן שבנו לנתיבות, התארגנו, התקלחנו ונסענו לשם בחזרה. לא ישנתי ימים. משבת עד שלישי בערב לא ישנתי.
היה פצוע חייל של יחידה מיוחדת שהיה ירוי בכל היד והרגל הוא היה עם חסמי עורקים והוא לא נתן לנו לטפל בו, הוא לא הסכים הוא אמר תנו לי משהו כאב אני נכנס לשם אני נלחם. ואין לך מה לעשות בסיטואציה כזו ואתה משכנע אותו. בסוף הצלחנו לשכנע אותו והוא הסכים לקבל טיפול.
היה גם חייל במצב אנוש שביקש ממני לומר איתו שמע ישראל, ושאומר למשפחה שלו שהוא אוהב אותם, מתגעגע אליהם ועשה הכל כדי לשמור עליהם.
ייקח זמן לעכל את הכל אבל אני רוצה להודות לכל מי שהיה איתי שם. כולם עשו עבודה באמת מדהימה."
לתרומה למד"א לחצו כאן
דילוג לתוכן