אורן, פראמדיק בתחנת שדרות, רעייתו מירב בניטה, קצינת משמרת במוקד מד"א לכיש, ושלושת ילדיהם מתגוררים בקיבוץ מפלסים שבעוטף עזה. מורגלים בירי טילים ובריצה למרחב המוגן. ובכל זאת, באותו היום, האזעקות נשמעו אחרת ובישרו רעות.
"זה היה שונה מהרגיל. ארוך ואינטנסיבי ומיד לאחר מכן נשמעו קולות ירי בקיבוץ ופיצוץ גדול ואז שמעתי צרחות מבחוץ, צעקות לעזרה, מישהו קרא בשם שלי. הכניסו לסלון ביתי שני חיילים עם פצעי ירי כתוצאה ממאבק עם מחבלים. אשתי מירב ואני התחלנו לטפל בהם ממש בסלון הבית שלנו.
השתמשנו בציוד מד"א שברשותנו, בתיק הכוננים ובו אמצעי חבישה, עצירת דימומים, חמצן ומכשיר הנשמה. הפצועים הגיעו במהירות, כולם במצב קשה, הציוד אזל במהירות וכך גם הזמן. מירב ואני הצלחנו לייצב את מצבם אבל הפציעות היו קשות וידענו שהמקום הטוב ביותר עבורם, והנחוץ ביותר, הוא חדר ניתוח בבית החולים. אבל הקיבוץ היה נצור. קולות ירי, מחבלים צדים את התושבים, לא ניתן לזוז מהמרחב המוגן, זירת קרב. זירת לחימה של ממש.
אני מתורגל בקבלת החלטות רפואיות ומבצעיות קשות אבל פה המצב היה שונה. ידענו שאם נצא לפנות את הפצועים – מרבית הסיכויים שירו בנו וירו בהם. לא רק שהיינו עלולים להיכשל בניסיון החילוץ, היינו הופכים לפצועים בעצמנו ואז כוח צבא ומד"א היה צריך לטפל גם בנו, ועוד כוחות יעמדו במטווח הזה. החלטה קשה.
בשלב מסוים החלטתי לפנות את הפצועים בסיוע וחיפוי הלוחמים אל הכניסה לקיבוץ ומשם באמצעות אמבולנס ממוגן החוצה מאזור סכנה. יצאנו החוצה וחשכו עיני. ראות קשים, הרבה אזרחים הרוגים מוטלים. חברים שלי מהקיבוץ, חיילים.
כל הסיטואציה הייתה קשה אבל המשפחה שלי לחמה לצדי. אשתי, הבן שלי והלוחמים שאתנו. יצאנו לקו האש ובסופו של דבר הצלחנו. אני שמח שזכיתי לפגוש את החיילים שטיפלנו בהם בבית שלנו הולכים על הרגליים, זה שווה את הכל."
לתרומה למד"א לחצו כאן
