מלחמת חרבות ברזל

היום ה-258 ללחימה

לחצו ותרמו
להצלת חיים

עדותו של ד"ר אורן וכט, פראמדיק במרחב נגב, שהתנדב למשמרת הצלת חיים ב- 7 באוקטובר

הייתי בביתי בבאר שבע באותו הבוקר. כשהתחילו האזעקות התקשרתי למוקד מד"א, וביקשתי להצטרף למשמרת.

ד"ר אורן וכט, פראמדיק במרחב נגב, התנדב למשמרת הצלת חיים בבוקר ה – 7 באוקטובר. זוהי עדותו:

"הייתי בביתי בבאר שבע באותו הבוקר. כשהתחילו האזעקות התקשרתי למוקד מד"א, וביקשתי להצטרף למשמרת. החובש אמיר אבו סיאם הגיע לאסוף אותי ופתחנו יחד ניידת טיפול נמרץ. לבקש המוקד נסענו לאופקים ומשם למנחת המסוקים.

טיפלנו בחיילים ושוטרים רבים. רובם צעירים בגיל. כולם סבלו מפציעות ירי. חלקם מפצעים מרובים. היו פעמים שפינינו 3 פצועים בנסיעה אחת.

היו מספר פעמים שהמוקד ידע לומר לנו שישנם מחבלים מאחורינו או על הכביש עליו אנחנו נוסעים. בדיעבד גיליתי שהיו מקרים שבהם ממש מספר דקות לפני או אחרי שהיינו בנקודה מסוימת היו שם מחבלים.

הייתה תחושה של חוסר ודאות. אני לא אוהב אלימות אבל אני חמוש. הרגשנו את האיום. במיוחד כשכל הפצועים שלנו היו פצועי ירי. מצד שני ידענו שאין מישהו אחר שיטפל. זה היה ברור שאנחנו צריכים לעשות את העבודה.

כל החיילים שהגיעו אלינו קיבלו טיפול מקדים מצוין מחובשים צבאיים אבל גם מחבריהם לצוות. זה ראוי לשבח. בזכות אותם טיפולים מצילי חיים בשטח, תוך כדי שהכל קורה ועוד לפני ההגעה לאמבולנס – ניצלו חיים. רוב הניצולים שרדו בזכות הטיפולים האלו. הגיעו אלינו פצועים מאוד קשים, 4-5 כדורים מרובה קלצ'ניקוב זה לא משהו ששורדים, והם שרדו, בזכות הטיפול הראשוני.

משהו שהיה יוצא דופן במקרה הזה זה תחושת החיבור לכל הפצועים. כולנו חשים חיבור עמוק למצב, מבחינה לאומית והעם אבל היה בזה משהו אחר. חשבתי על זה שהרוב הכולל של הפצועים שטיפלתי בהם היו בגיל של הילדים שלי.

בדרך לאחד המקרים הראשונים שלנו בבאר שבע, פתאום הייתה אזעקה, עצרנו בצד והתכופפנו כדי להגן על עצמנו. לידנו עצר אמבולנס צבאי, ירדו ממנו אנשי הצוות והצטרפו אלינו והם היו בהתקף חרדה. אני הייתי במלחמות ואין ספק שהניסיון עוזר. אתה מפתח יכולת להתמודד. אחרי המקרה הראשון שהגענו אליו, הבנתי מה בערך אנחנו הולכים לראות היום ואני חושב שמי שזו הייתה בשבילו הפעם הראשונה, התקשה הרב היותר להתמודד עם זה.

היה פצוע אחד, במצב קשה מאוד, חובש צבאי ביחידה מיוחדת שהגיע אלינו אחרי שנורה וסבל מ- 5 פצעי ירי בגופו. הוא היה בהכרה מלאה עם חסמי עורקים ו-PACKING. הוא אמר לי שהוא לא יכול לסבול יותר את הכאב וביקש ממני שארדים אותו. הוא קיבל תרופות נגד כאב מהצבא עוד לפני שהגיע אליי אבל זה לא עזר לו. הרדמתי אותו והעברתי אותו למסוק. הצוות של המסוק סיפרו לי אח"כ שהוא ניצל. זה שימח אותי.

שוטרת נוספת שזכורה לי הגיעה אלינו עם שוטר חבר שלה שנפגע מכדור בצוואר ובמזל הכדור לא פגע בשום איבר או עורק חשובים, והגדרנו את מצהו קל. אז הסתבר לנו שהשוטרת נפצעה עצמה משני כדורים ביד, איבדה דם ועוד מדממת, והיא לא אמרה כלום כי הגיעה כליווי של שוטר שחשבו שהוא פצוע קשה יותר. איזה התעלות. איזו מסירות. היא לא אמרה כלום, לא חשבה על עצמה.

היו פעמים שהיינו לבד עם 4 או 5 פצועים ולא היו אחרינו עוד אמבולנסים אז צריכים להתמודד איתם לבד. כולם עבדו בצורה מדהימה למרות הקשיים, גם במוקד. עבדנו כמו מכונה משומנת היטב. וכל זה, בזכות המסירות של האנשים. עשינו את המקסימום. יש לנו אנשים שאפשר לסמוך עליהם, מקצועיים, רגועים, מעוררי השתאות.

דבר טוב וחשוב שראיתי שעושים ופעם לא היו עושים זה התמיכה בהתמודדות הנפשית. המקרים שהיינו עדים להם היו מורכבים ועלולים לייצר טראומה לא פשוטה בכלל. עבודת החוסן החלה מידית. כותבים ומתקשרים אצלנו, דואגים לנו. חשוב לתת לגיטימציה לתחושות, לרגשות הקושי, לדבר על הדברים, לבקש עזרה ותמיכה. לא להתבייש.

אני חושב שמה שעשינו באותו היום זו לא גבורה. זו העבודה שלנו ועשינו אותה בצורה טובה ונכונה. וזה לא חולשה לבקש עזרה, לא לפחד מזה. לא רק צוותי מד"א, כולם חוו אירועים קשים ביום הזה. אנחנו בני אדם, מותר לנו ואנחנו צריכים לדעת לבקש עזרה.

לתרומה למד"א לחצו כאן

דילוג לתוכן