ארבל כהן, חובש במוקד 101 של מד"א, לא עצר מאז יום הלחימה הראשון ועבד במרץ כדי לספק עזרה לתושבים.
אתמול, כשנשמעה אזעקה גם במוקד, הוא הרגיש שזה הזמן לכתוב את של לבו, ולשתף.
הנה עדותו המצמררת על שיחות החירום מתושבים שעברו טבח בדרום:
"קמתי מוקדם ביום שבת ה7.10. ב5:00 בבוקר נסעתי ברחובות השקטים של שכונת שמואל הנביא בירושלים, בדרך לעוד משמרת במוקד הארצי של מד״א. הייתה שלווה ברחובות.
באמצע כביש 1, אני מתחיל לקבל התראות על התראות צבע אדום בעוטף, וברגע שאני נכנס אל המוקד בקרית אונו, מתחילות אזעקות במרכז.
אני לא זוכר את הרגע שבו הבנתי מה קורה. אני רק זוכר מאות דגלים אדומים מהבהבים על המפה. אני רק זוכר את השיחות מכוננים שנלחמים על חייהם של הפצועים.
אני זוכר את שידורים, את הפריצות בקשר, את הכונן הפצוע, האמבולנס הירוי, את חוסר האונים. כל מה שאני חושב עליו הוא חוסר האונים.
הידיעה מה יעלה בגורלם של האנשים מעבר לקו, הידיעה שאין לנו איך לעזור, וכיצד לסייע.
ההמולה סביב, הרעש, האזעקות, הצעקות, הטלפון המצלצל, רעש הקשר, צפצופי הטלפונים.
אני זוכר את השקט שהיה כמה שעות לאחר מכן כשנסעתי בדרום הארץ. רחובות ריקים, בתים מוחשכים, תריסים מוגפים.
עיר אחרי עיר, שכונה אחר שכונה, השקט של הפחד, הריח של המוות. את הכל אני זוכר.
הדי פיצוצים, רעש היריות, הגופות המוטלות בצד הדרך, החייל הפצוע, פצע ירי מדמם, ועוד אחד, וגם אצל החייל ההוא יש אחד, אנחות הכאב, הזיעה הקרה, רעש המסוק ממריא, הפחד, התחושה שהלב דופק חזק, מאוד חזק.
אני חושב על החברים. על השותפים. על הקולגות. אלו שנפלו, אלו שנפצעו, בגוף ובנפש.
אני חושב על המבטים שלהם, מנגבים את הדמעות, נושכים את השפתיים. מבעד לטלפון ומאחורי המסך או בתוך האמבולנס מסתערים לכל קריאה וקריאה. אני מעריץ אותם.
את המתנדבים שתחתיי, שלצידי, שתורמים ונלחמים כל אחד ואחת בדרכם שלהם, שמסייעים, שמחבקים, שנרתמים ונתרמים, שלא ישנים, שמתרוצצים, שעוזרים, שמטפלים.
שמצילים חיים.
הדרך עוד ארוכה, ועבודה רבה לפנינו. בדיוק הייתה אזעקה. כבר אפשר לצאת מהממ״ד, להמשיך ולהילחם. תשמרו על עצמכם, ותזכרו, בכל מקרה חירום רפואי, אנחנו פה. ביחד ננצח."