יואל קאהן, פראמדיק וחונך במרחב לכיש, נשוי ואב לילד, מתגורר במושב ישרש. את ה – 7 לאוקטובר הוא פתח עם החייאה מוצלחת של תושב העיר ומיד לאחר מכן טיפל ברצף בלתי פוסק של פצועים שכל פציעה שלהם רק הדגישה יותר ויותר את הזוועות שהתרחשו ביום הזה.
הנה סיפורו: "את הפצוע הראשון קיבלתי בנקודת הכינוס בכוכב מיכאל. הוא סבל מפציעות חודרות כתוצאה מירי ורסיסים. קיבלתי אותו בחבירה מצוות של אט"ן ממוגן ירי. סיכמנו ביני לבינו שהוא צריך להישאר ער ואני אביא אותו חי לבית החולים. טיפלנו בו בתרופות, נתנו לו מנת דם (פלזמה) ונוזלים בדרך לבית החולים וביצענו את מירב הפעולות שניתן לבצע למענו עד ההגעה לבית החולים. לאחר פינוי פצועים לבית חולים ברזילי באשקלון אני והצוות שלי נאלצנו לפרוץ לבית בוער ולחלץ משם ארבעה תושבים מבוגרים שסבלו משאיפת עשן. הכבאים היו בדרכם לזירה והבנו שאם לא ניכנס עכשיו ונוציא אותם – הם לא ישרדו. עשינו זאת והם ניצלו. לקראת שבע בערב פיניתי שני לוחמי מילואים שסבלו מפציעות ירי ורסיסים ברגליים ובגב בליווי של המפקד הישיר שלהם. כששאלתי אותו מדוע הוא מתפנה איתם, הוא ענה בצער שזה כל מה שנשאר מהכיתה שלהם. במסגרת תפקידי במד"א פיניתי וטיפלתי במספר פצועים תוך כדי אזעקות. במקרים האלה יורדים מהאמבולנס ומגוננים על הפצועים בעזרת הגוף שלנו. אנחנו המגן האנושי."
המשפחה של יואל חוששת ודואגת לו אבל הוא טוען שמצא את השיטה: "אני עוסק במקצוע הזה מגיל 15. כמעט 25 ברציפות. אני אוהב את התפקיד ולא מסוגל לצאת מהשטח. המשפחה דואגת, כן, יש חשש ותמיד יהיה, כי בסוף היום זוהי עבודה קשה שיכולה להיות מסוכנת אפילו בטיפול באירועי שדרה, אבל אשתי יודעת שזה המקצוע שלי לחיים, זה מה שבחרתי ואני תומכת בי. כל עוד אני זוכר לשלוח הודעה מידי פעם ולומר שהכל בסדר."
את הכוח הוא שואב מהאהבה למקצוע וגם מחבריו לעבודה: "אין אף אחד אחר שיכול להזדהות עם הרגשות שאנחנו חווים והתחושות שאנו מרגישים בזמן הטיפול בשגרה ובעיקר בחירום. החברים מחזקים אותי, ובעיקר העובדה שאנחנו מצליחים להציל חיים."
לתרומה למד"א לחצו כאן
