עידית בנין, קצינת משמרת במוקד 101 במרחב ירושלים, עם שיחה אחת שהיא לא מצליחה להוציא מהראש:
השעה 08:07, שבת בבוקר. שיחה למוקד מד"א, שעה וחצי לתוך המתקפה. אני מתיישבת, מרכיבה את האוזניות ומקבלת את השיחה הראשונה לאחר שהוקפצתי מהבית. ברקע רעשים וגמגומים, אני שוקלת אם לסיים את השיחה הזאת ולעבור לשיחה הבאה כי יש שיחות רבות בהמתנה. אבל בכל זאת, משהו בבטן אומר לי להישאר על הקו ולנסות להבין מי בצד השני. וטוב שעשיתי כך.
המתקשר הוא ילד בן 9.
אני מנסה לדובב אותו ולהבין מדוע התקשר. הוא מגמגם, מגמגם מפחד…
"מה שמך?"
הוא עונה.
"מה אתה צריך חמוד?"
"אבא ואימא שלי מתים בסלון…"
"אתה בטוח?"
"כן, ראיתי אותם מתים."
"מאיפה אתה?"
"מכפר עזה."
"איפה אתה נמצא כרגע?"
"אני בחדר , מסתתר בארון."
"אתה לבד?"
"לא, עם אחותי בת השש" הוא לוחש.
"יש כרגע מחבלים בבית?"
"אני לא יודע"
"תישארו שם" אני מנסה להרגיע אותו, "הכוחות בדרך… " למרות שבתוך תוכי אני יודעת שהחילוץ עדיין רחוק מלהגיע.
התלבטתי מה עלי לעשות. מצד אחד רציתי להישאר איתו על הקו, הרי מדובר בילד צעיר, ילד, אפילו לא נער, ממש בגיל של הבן שלי… שבדרך לא דרך הפך בן רגע לגיבור על שמנסה להציל את חייו ואת חיי אחותו הקטנה… אבל השיחות לא מפסיקות לזרום ואני חייבת לנתק ולעבור לשיחה הבאה.
השיחה נכנסת. מדובר בחייל באחד הבסיסים שזועק לעזרה כשכולם סביבו מתים או פצועים קשה…כל מה שנשאר זה לתדרך אותו כיצד לעזור לפצועים ולקוות שישרוד עד שיגיע אליו כוח חילוץ של הצבא.
השיחה הבאה נכנסת. מדובר בפצוע מהמסיבה בנובה ששואל בתסכול היכן הכוחות. אני מנסה להרגיע אותו ובפנים מרגישה חוסר אונים בידיעה שכוחות החילוץ בדרכם, אבל לא ידוע מתי יגיעו.
בשעה 10 אני בודקת האם יש מענה לקריאה הזאת שלא נתנה לי מנוח. בשעה 12 שוב בדיקה ועדיין אין מענה. מהבוקר הקריאה מהבהבת בדגל אדום קטן (מבין אלפים) מבלי מושיע.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על שניהם שם, בתוך הארון. האם הילד ואחותו החזיקו מעמד עד שהגיעו כוחות החילוץ? האם הם נטבחו, נחטפו, נשרפו בעודם חיים או שמא מתו מרעב או מחנק?
כל ניסיונותיי לדלות פרטים עלו בתוהו עד לצאת השבת הזאת שבה מתברר שהם בחיים ולרגע אחד נשמתי לרווחה. לרגע אחד הרגשתי שקיבלתי ניצחון אחד קטן ביום של שחורות.
לתרומה למד"א לחצו כאן
