"כשנכנסתי למוקד כל האירועים על המסך היו מסומנים כאירוע טרור. בזמן שניסיתי להבין מה קורה, שמענו צעקה ראשונה בקשר ודניאל, שהוא בעצם השיחה הראשונה שקיבלתי, זועק 'זנזורי יורים לי על הנט"ן, פטר נפגע'. פה הבנתי שאנחנו במציאות אחרת.
הדבר הראשון שעשיתי הוא לבדוק מי מהצוותים האחרים של מד"א נמצא באזור כדי לעצור אותם מלהגיע לנקודה שבא דני ופטר נפגעו. היו 2 צוותים נוספים בקרבת מקום. צוות שנכנס ליישוב פרטי והספיק לטפל בפצועה קשה ולפנות אותה לבית החולים, והצוות השני היה בעצם החובש אהרון חיימוב, שברגעים אלה ממש ספג את הירי של המחבלים ונהרג.
עד השעה 9:00 היה טירוף של שיחות ואינפורמציה שזרמה מהמוני פצועים וכולם דיברו על כאוס טוטאלי. על ירי טילים וירי מחבלים ופלישה לבסיסים צבאיים. תמונת מצב קשה. מהרגע שהתגייסתי לצבא למדתי לחתור למגע ופה פתאום חששתי שאם אשלח צוות למיקום – הוא עלול לא לחזור משם.
קראתי את פרטי הקריאות והבנתי מה קורה. מה שעוד היה ברור זה שעבור חלק מהפצועים שהתקשרו, זו אולי השיחה האחרונה שלהם בחיים…. מרבית האזורים היו תחת ירי וגם הכוחות שהגיעו לזירות נורו. אז עשיתי מה שיכולתי – הייתי על המפה ובדקתי שאף אחד מהצוותים לא ייכנס לזירת ירי, חידדתי את הוראות הבטיחות, אספתי מידע והעברתי אותו, עודדתי את הצוותים ואת הפצועים, וברגע שהבנו את התמונה גם ווידאנו ככל אירוע הוא אכן אירוע אמת. חששנו מ"אירועי משיכה" שזה למעשה ניסיון של המחבלים לדווח על פצועים כדי למשוך אליהם צוותי רפואה, ולהרוג אותם.
כבר ב10:30 עובדת מול אמבולנסים מכל קצוות הארץ ואני חושבת שמצאתי את עצמי עובדת מול פי 3 אמבולנסים לערך ממשמרת רגילה. התרעתי בפניהם "ברוכים הבאים, אתם נמצאים באזור תופת, שימו לב לכל הרכבים שעומדים לידכם, שימו לב לצירים, למחבלים מחופשים לחיילים, לטנדרים".
מאירוע לאירוע הזמן טס בלי ששמנו לב והבנו שפצועים מתחילים להגיע עצמאית לתחנות מד"א. הבנתי שמשם יהיו הפינויים והפניתי כל אחד מהאמבולנסים בצורה אינדיבידואלית לתחנות אופקים ונתיבות כדי לעבות את התקנים.
ב18:00 מישהי מיחידת חוסן באה ואומרת לי תצאי איתי החוצה, את פה משבע בבוקר. הסתכלתי עליה ואמרתי לה 'תני לי לעבוד עם המוח ולא עם הלב, יש לי אירוע לטפל בו ואני צריכה להתמקד בזה לכל דבר יש את הזמן שלו וכרגע המוח צריך לעבוד'. היו מלא רגעים של דמעות קטנות. חווינו את המלחמה של ה7/10 במערכות של מגן דוד אדום. אנחנו יודעים איפה כל דבר קורה אבל בסוף היום כשחיברתי סרטונים למקרים הבנתי מה האזרח עצמו חווה. הזיכרון קיצוני שמתחבר לפרצופים זה לדעתי הקושי העיקרי.
הצוותים בשטח ובמוקד עברו כאוס בגבורה וכל אחד בדרך שלו. פעלנו על אוטומט, עם הרבה רגש וכוח. כל הצוותים שלנו פשוט גיבורים אחד אחד, זה לא היה קורה בלעדיהם."
לתרומה למד"א לחצו כאן
