מלחמת חרבות ברזל

היום ה-258 ללחימה

לחצו ותרמו
להצלת חיים

גיבורי ה-7 באוקטובר: חיים רובין, פראמדיק מד"א מתחנת ערד

חיים רובין, פראמדיק עובד מד"א מתחנת ערד, העביר פצועים דרך שדות כדי להימנע מהיתקלות עם מחבלים, חמק בנס מזירת ירי והציל חייהם של עשרות.

"בשמחת תורה הייתי מצוות לאט"ן הר חברון. בשעה 8:30 קיבלנו קריאה על זה שיש טילים ובבאר שבע צריכים תגבור שלנו. התארגנו אביה גולדשטיין, אריאל הכהן ואני, לקחנו את הטלית והאפוד ונסענו. בשבת, גם כשאנחנו באמבולנס אנחנו משתדלים לא לחלל את השבת על מה שלא צריך, לכן לא שמענו רדיו ולא היינו מודעים לגודל האירוע שמתרחש.
בדרך שמענו שהוכרז אר"ן בסורוקה, במקלט שלהם. צוותים רפואיים ביקשו להצטרף אלינו כי לא היה להם איך להגיע, לקחנו אתנו באט"ן אחות והורדנו אותה בסורוקה. ראינו שעמוס שם מאוד. היו המון חיילי יחידות מיוחדות שפרקו חיילים שלהם. בדרך נתקלנו באזעקות וחשבתי שהפעם זה שונה. גם מבחינת כמות האזעקות וגם כמות הכוחות שהגיעו לסורוקה. היו שם משוריינים שהורידו פצועים וחזרו ללחימה, לא היה מקום להסתובב.
יצאנו מסורוקה לכיוון תחנת מד"א ב"ש. בצומת רביבים היו מספר פצועים קשה, היינו צריכים להביא אותם למסוק מד"א. עצרנו להם דימומים, הנחנו חסמי עורקים ולקחנו אותם למסוק.
משם המשכנו לצומת צאלים, בה פגשנו בפצועים קשים שהיינו צריכים ממש פיזית להרים ולסחוב, הבנו שאין לנו מספיק כוח אדם כדי להעביר אותם למסוק – הפעם של 669. ראינו אנשים שמנסים לעזור לחקלאי ללא רגל. אמרתי להם שיבואו לעזור לנו לסחוב פצועים ולחקלאי אמרתי שיקפץ אלינו לאמבולנס על רגלו האחת. זה היה סוריאליסטי.
משם נסענו דרך השדות כי הבנו ששאר הדרכים מאוימות, בדרך שמענו בקשר ששני אמבולנסים נפגעו. פגשנו חייל דובדבן שסיפר שכמה דקות קודם נתקל במחבלים על אופנועים, במדי צה"ל, הם ירו עליו והוא ברח דרך השדות. כל זה קרה בדרך לנווה. נסענו לשם כי הבנו שהדרך לשם יחסית מאובטחת. כשהגענו לבית המדרש בנווה היה שם הכל מסודר לחג. אני ומנחם, פראמדיק של צוחר שגם היה במקום, הזזנו את כל הספסלים והקמנו אתר טיפול עם שלטים ואזורים לפצועים קלים, בינוניים וקשים, במרכז שמנו שולחנות עליהם היה ציוד רפואי ולשם זרמו מכוניות עם פצועים.

הגיע אלינו דיווח נוסף על פצוע קשה בבני נצרים שיש צורך לפינוי מידי שלו. דיברתי עם מנחם, אמרתי לו שיישאר בנווה ושאני אצא עם הצוות שלי לשם. הגענו למרפאה ופגשנו בעמיחי שינדלר, שוכב על המיטה, ממלמל ומדמם, קטוע גפיים. פצוע קשה מאוד.
אני מברר לגבי מסוק, מבין שכרגע אין אפשרות להנחית אותו ושכרגע אין לנו מסוק ומחליט שנפנה אותו לנווה להמשך טיפול שם והמתנה למסוק. אנחנו מטפלים בו בפלסמה ובמקביל הגיעו עוד כמה פצועים אלינו. עמיחי היה פצוע מורכב רפואית. הוא היה לא יציב, ידעתי שאם אתן לו יותר מידי נוגדי כאבים הוא ישקע לי, ומצד שני אם ארדים אותו הוא כנראה ימות. הוא היה אחד המטופלים הכי מורכבים שטיפלתי בהם בכל שנות המקצוע שלי כפראמדיק.

במקביל הגיע אלינו אדם פצוע, עם רסיסים בחזה וקליע ברגלו, כאוב מאוד. התאספה כבר שורת פצועים והצלחנו לבקש אלינו את המסוק של מד"א. את הפצועים חילקנו בין שני אמבולנסים, עמיחי היה איתי באט"ן, ואביה נסע באמבולנס לבן יחד עם הפצוע רסיסים ופצוע נוסף. בדרך למסוק, מצבו של עמיחי שוב התדרדר לי והצלחתי לייצב אותו.
לאחר מכן חזרנו לנווה והגיעה אלינו לבית המדרש יולדת שעוברה במצג עכוז, לקראת לידה. הבנתי שהיא חייבת להגיע לחדר ניתוח כי הלידה הזאת תהיה מאוד מסוכנת. לאחר בירור, שוב אין איך לפנות. הבאנו מיילדות מהיישוב, שמנו לה בחדר נפרד מזרנים והתכוננו בכך שהתייעצנו עם רופאה מיילדת בסורוקה. באיזשהו שלב הפסיקו לה הצירים והיא חזרה לביתה, אך הופיעה אצלנו שוב למחרת, כשהיא מרגישה צירים כל 2 או 3 דקות, שזה בגדול אומר שהיא עוד רגע יולדת. הצלחנו לארגן שמסוק ינחת בגבול מצרים. במקביל הגיעה יולדת נוספת, שלא הייתה עדיין בשלבים מתקדמים של לידה פעילה אבל החלטתנו שאם כבר יש לנו אפשרות, נפנה גם אותה. יצרתי קשר עם הטייס בוואטסאפ לגבי מיקום המסוק וחברנו אליהם. ב"ה היולדת הספיקה להגיע לחדר הניתוח ויולדה בשלום.

האירוע שהיינו בו היה מקרה קיצון. זה היה סיוט שלא נגמר. שמענו על עוד ועוד פצועים שמצבם לא ידוע והיו בדרכם אלינו, השתמשנו בכל הציוד שברשותנו וכבר לא נשאר לנו ציוד. לעיתים מיחזרתי וגם קיבלתי ציוד מאחות ומהמסוק שלנו. היה שילוב זרועות, היתה נדיבות . טיפלנו במעל ל- 15 פצועים.
היינו נצורים. החלטנו החלטות טובות – ההחלטה לפתוח אתר טיפול הייתה החלטה נכונה. כששחררו אותנו ביום ראשון אחה"צ, יחד עם שאר אזרחי היישובים, הקמנו תרחישים והחלטנו על מקומות ייעודיים בהם במקרה הצורך חלילה, נפתח בהם אתרי טיפול גם ביישובי הר חברון. הקמנו קבוצות ו וואטסאפ עם הצוותים הרפואיים בכל יישוב, תדרכנו את כולם, איפה נפגשים במידת הצורך – במקרה קיצון. דאגנו לארגז ציוד רפואי בכל אחד מהמקומות ביישובים המיועדים להפוך לאתר טיפול. אנחנו עושים אימונים בשיתוף עם הצבא כלקח מזה שאתר הטיפול שהקמנו בנווה הציל חיים. ההחלטה להישאר במקום ולא להתפזר הצילה חיים.
בלילה ישנו במקלט, בית המדרש לא היה ממוגן, לא הסתובבנו סתם בחוץ. הייתה כל הזמן תחושה של סכנה, לא שהינו במקומות פתוחים. באיזשהו שלב גם נגמר לנו הדלק. דיברנו עם היישוב וסידרו לנו דלק ואוראה מהטרקטורים.
הייתי בטוח שאני הולך למות. הרגשתי ככה כשהיינו בנווה, וכל פעם שעצמתי עיניים – עלו המחשבות שבכל יגיעו אלי. חשבתי לכתוב משהו, בסוף החלטתי להתקשר לאשתי, לדבר איתה, לראות שהיא בסדר. צריך להבין, אני פראמדיק בדרום הר חברון, הייתי כמעט בכל הפיגועים באזור ועל הציר ואני מתורגל אבל התחושה פה היתה שונה, הרגשתי חוסר אונים. זה פשוט לא נגמר.
אני שנים במקצוע, טיפלתי בהמון אירועים על הציר, בדקירות, תמיד אתה מגיע לזירה, יש שם כמה ירויים, רכב וזהו. נגמר. פה הייתה מסה, כמות וחוסר וודאות. אני זוכר את המוקדנית מדווחת על עוד מפגעים ואז נאנחת ואומרת לעצמה "זה לא נגמר…", כשהיא לא שמה לב שהיא עדיין עם הקשר דלוק. זה היה קשה. אין דרך אחר להגדיר את זה. היו כמובן סיפורי גבורה, המון, אבל אין איך לתאר את התחושות, זה פשוט היה חוסר אונים. אביה, שטיפל יחד איתי בעמיחי, הכיר אותו – הוא טיפל פעם באחיו של עמיחי, שנורה בפיגוע ונרצח. ועכשיו הוא שוב מטפל במשפחה, הפעם באח. עם כל הזה, התפקוד היה מצוין. היינו חדורים, דרוכים, עשינו כל מה שניתן כדי להציל חיים.
היה אחד נוסף, הרוג, הוא היה נראה בערך בין 40 שנורה מספר פעמים בחזה, הוא הגיע אלינו כפלוני אלמוני, מצאו אותו בצד הכביש, לא ידענו לשייך אם הוא חייל או אזרח. בהתחלה עדיין לא קלטתי באיזה מצב אנחנו. הגיע אלינו , הרוג ואני התחלתי לעבוד עליו, לעשות לו החייאה. מנחם בא ושאל אותי מה אני עושה, אמרתי לו שאני הולך לעשות כל מה שאפשר. אז הוא התקרב ולחש לי באוזן שיש בחוץ מאות, ושאנחנו צריכים לשמור את הציוד. ואני לא ידעתי שיש בחוץ מאות, לא קלטתי.
כשהיינו שם, הייתה תחושה שכולם יחד נרתמים למטרה אחת. תושבי נווה, האזרחים, זאת הייתה תחושה מדהימה. אותי חיזקו הצוותים של מסוק מד"א. באנו וחזרנו, הבאנו להם פצועים שוב ושוב, הם היו האוויר שלנו, כי הם היו הדרך היחידה לפנות ואליהם בסוף הכל התנקז. כולם גיבורים, אבל הם היו מה ששינה מבחינתי את התמונה. כי לא תמיד היה לנו את המסוקים הצבאיים של 669. מד"א עשו דברים מטורפים כדי להצליח להגיע. הם כמעט נחתו עלינו. אני לא חושב שאני מצליח להביע את התחושה, הם אלו ששינו את התמונה."

לתרומה למד"א לחצו כאן

דילוג לתוכן