מלחמת חרבות ברזל

היום ה-258 ללחימה

לחצו ותרמו
להצלת חיים

מיכאל לוי, חובש רפואת חירום ונהג אמבולנס מתחנת נתניה מספר על ה-7 באוקטובר

"התעוררתי ב6:30 לאזעקה, התחלתי לקרוא דיווחים ומהר מאוד הבנתי שמשהו פה חריג. כתבתי לאחראי המתנדבים שלי שאני מעוניין לסייע ולתגבר את הדרום. בתוך מספר דקות כבר

"התעוררתי ב6:30 לאזעקה, התחלתי לקרוא דיווחים ומהר מאוד הבנתי שמשהו פה חריג. כתבתי לאחראי המתנדבים שלי שאני מעוניין לסייע ולתגבר את הדרום. בתוך מספר דקות כבר הייתי באמבולנס עם הצוות שלי, בדרכנו דרומה. זו לא הייתה התלבטות בכלל מבחינתנו. זה משהו שהיינו חייב לעשות, על אף הסיכון.
בדרך תפסו אותנו אזעקות, ראינו פטריות עשן בכל מקום, שמענו דיווחים נוראיים. כבר בשלב הזה הבנתי שיש סיכוי שאני לא חוזר מהיום הזה הביתה. שמתי את המחשבה הזאת עמוק מאחור, והמשכתי בדרך.
כשהגענו לתחנת אופקים התחלנו לפרוס תאר״ן תוך כדי אזעקות צבע אדום, הפצועים לא הפסיקו להגיע. מהר מאוד הבנתי שהמצב גרוע. מאוד.
טיפלתי בעשרות רבות של פצועי ירי כשפצוע אחד נחרט בזיכרוני: הוא היה איש ביטחון שהגיע אלינו עם פציעות ירי קשות בגופו. העלינו אותו לאמבולנס והתחלנו בטיפול מציל חיים. עצרנו דימומים, חבשנו אותו והפעלנו נקודות לחץ על הדימומים כי המצב שלו היה קשה מאוד, והיינו חייבים לעצור את הדימום הזה.
במהלך הפינוי הוא תפס את ידי ואמר לי: "יש לי משפחה. בבקשה תציל אותי. אל תעזוב אותי." דמעות זלגו מעיניו. הבטחתי לו שאני שם איתו, יד ביד, לא עוזב אותו עד שיגיע לבית החולים, ושאני אעשה הכל כדי לייצב את מצבו.
טיפלתי בחיילים, צעירים ממש, שנתנו הכל כדי להגן עלינו האזרחים, ושילמו מחיר כבד. אירועי היום הזה לא ייעלמו מזיכרוני, אבל אני מוכן למשימה קשה ככל שתהיה, ואהיה שם עבור חבריי במד"א, עבור האזרחים, החיילים והפצועים, כי זה מה שעלי לעשות."

 

לתרומה למד"א לחצו כאן

דילוג לתוכן