מלחמת חרבות ברזל

היום ה-258 ללחימה

לחצו ותרמו
להצלת חיים

הפראמדיק בן טטרו, לא שוכח את המטופלת הראשונה שלו ב"חרבות ברזל", תינוקת בת חודשיים בלבד

גיבורי ה-7 באוקטובר ממשיכים להיחשף, והפעם: בן טטרו, מתחנת מד"א אשקלון, משתף על אירועי השבת השחורה.

"אני שמח שהייתי שם והצלתי חיים. שמח שהייתי הראשון לנזק. שמח שהצלחתי ליישם את כל מה שלימדו אותי בבית הספר לפראמדיקים ולהעניק טיפול מתקדם לפצועים שהיו זקוקים לנו יותר מכל".

בן טטרו עבר משמרת לילה ארוכה וכשהגיע הבוקר, הוא דמיין את הדרך המהירה לכרית, ובוודאי לא דמיין שייכנס ליום של מלחמה. אבל כך קרה.

"הייתי במיון של ביה"ח ברזילי, ניסיתי לנוח מעט לפני סוף המשמרת אחרי לילה עמוס בקריאות. מתנדב שלי העיר אותי ואמר שיש מטחים על שדרות. קמתי, פתחתי את הטלפון וראיתי שזה לא רק על שדרות, זה בכל הארץ!

אני למוד ניסיון, יודע לזהות סבבי הסלמה אבל הפעם הייתה הרגשה שזה משהו הרבה יותר רציני. כינסתי את הצוות שלי, היינו ארבעה באותו לילה, ואמרתי להם שאנחנו עולים כולנו על שכפ"צים וקסדות, כי יש פה משהו גדול. שניות בודדות חולפות ונשמעת אזעקה גם אצלנו.

המיון ממוגן, לכן נשארנו במקום, כמה שניות לאחר מכן מוקד מד"א הזניק אותנו למקרה הראשון שלנו במלחמה, לאחר דיווח על תינוקת בת חודשיים ואמא שלה שנפגעו מרסיסים. לראות תינוקת כל כך קטנה מדממת מרסיסים, זה נורא. זה משהו שלא צריך לקרות.

טיפלנו בהן, פינינו אותן לבית חולים והתחלנו לנסוע חזרה לתחנה. חשבנו שבטח נצטרף בתחנה לתדריך, נחבור עם משמרת בוקר וניתן להם את הניידת, אבל בדרכנו לתחנה, בשעה 07:09 בדיוק, עצר לפנינו רכב שנפגע מירי בצומת שער הנגב. הנהג נסע בקושי, הוא היה פצוע באורח קשה.

לאחר מכן התבקשנו לנסוע לצומת זיקים, שם התחולל טבח קשה גם בשל חוליות המחבלים שחדרו מהים ורצחו את כל מי שהיה על החוף, וגם ממחבלים שהגיעו מכל הקיבוצים מסביב. מיד כשהגענו קיבלנו לניידת הטיפול הנמרץ פצועים מעוטף עזה. הגיעו אלינו מזיקים, מכרמיה, מיד מרדכי, נתיב העשרה ולדעתי אפילו מכפר עזה, רובם ירויים.

הייתה שיירה בלתי פוסקת של רכבים ובהם פצועים והרוגים. כל דבר עם גלגלים הביא פצועים. הגיעו קורבנות עם פציעות בכל חלקי הגוף, מהראש, הגב ועד הרגליים. זאת הייתה סיטואציה הזויה. טיפלנו בהם אחד אחרי השני, לפעמים בשניים יחד, הענקנו טיפול מציל חיים, ייצבנו את מצבם בשטח ומיד פנינו לבית החולים. שוב ושוב  באותה התרגולת – לקבל את הפצועים, לייצב את מצבם ולטוס לבין החולים.
 אני אפילו לא יודע כמה סבבים כאלה עשינו, וכל הזמן הזה האזעקות ממשיכות והדי הפיצוצים נשמעים מכל עבר.

באיזשהו שלב הצוות שלנו התפצל. אני נשארתי עם הפראמדיקית ושני החובשים לקחו רכבי חירום והמשיכו גם הם לטפל בפצועים. אני למוד ניסיון לצערי. אני מתנדב במד"א מגיל , 18 ומאז מבצע עופרת יצוקה הייתי בכל סבב שהיה. לכן באירוע הזה הפראמדיקית ואני עבדנו בסינרגיה מושלמת, כשהיא נותנת את הדגש הטיפולי ואני מתפעל את הצד המבצעי. סגרנו את האמבולנס שלנו באזור השעה 15:00 בצהריים. עשינו שתי משמרות רצופות וסגרנו כי פיזית כבר לא יכולתי להמשיך.

באותה שבת כלל הנהגים והפראמדיקים, בין אם הם שומרי שבת או ותיקים-  כולם לקחו אמבולנס, נשארו אחרי משמרת, טיפלו פצועים, פינו לבתי החולים וישר יצאו למקרה נוסף. לטפל בכמה שיותר נפגעים. אף אחד לא הסתכל על השעון, לאף אחד לא היה אכפת מאוכל או שתייה, היה לנו רק דבר אחד בראש וזה להגיע לפצועים במהירות ולהציל את חייהם.

גם במהלך הלילה שבין שבת ליום ראשון היה אצלי אמבולנס כונן. יצאנו למקרים עד השעה 4:00 לפנות בוקר. לאחר מכן החזרתי אותו, אספתי בגדים ונסעתי למילואים.. זאת הייתה נסיעה מפחידה מאוד, מחבלים בעיר וכל קילומטר הייתה עמדה של חיילים שכיוונו עלי נשק ושאלו שאלות כדי להבין האם אני ישראלי או שאולי אני מהווה סכנה. שמונה פעמים כיוונו עליי נשק עד שהגעתי הביתה. זה היה מפחיד.

ברגע שהבנתי שיש מחבלים שמסתובבים המחשבה שעברה לי בראש הייתה "מתי זה יפגע בי?", ולא "האם?". הפחד היה קיומי. בצומת זיקים הייתה לנו מיגונית אחת לסדר גודל של 40-50 אנשים שהיו שם, גם אזרחים. שמענו את הנפילות, הם היו לידנו. לא ברמת פגיעה פיזית אבל הן בהחלט היו קרובות. באף הסלמה לא הרגשתי ככה.

לקראת סוף המשמרת הוזנקנו לטפל באישה מבוגרת, סיעודית המרותקת למיטה והמטפלת שלה, שתיהן נפגעו באורח קשה מרסיסים. המטפלת, בחורה צעירה שהערכתי סביב גיל 25, ניסתה להגן על הקשישה ונפצעה מרסיסים. חשבתי עליה, היא הגיעה מארץ זרה כדי להתפרנס פה, נקלעה לסיטואציה הזויה, ועכשיו מדבר אליה מישהו בשפה שהיא לא מכירה, מטפל בה, עוצר לה דימומים, מעלה אותה על אלונקה ומפנה אותה לבית חולים, שם ניגשים אליה חבורת רופאים והיא לא מבינה אף מילה. כשחשבתי על מה שהיא עברה זה זעזע אותי. במיטה ליד שכבר הקשישה מגואלת בדם. מראה נורא.

לתרומה למד"א לחצו כאן

דילוג לתוכן