ב־7 באוקטובר הסתערו עשרות מחבלים על קיבוץ סופה שבחבל אשכול. שישה מחברי כיתת הכוננות של הקיבוץ נחלצו להגן על בתיהם ומשפחותיהם, ובהם עִדו, בנו של מתנדב במד"א, זֹהר חוברה. ״באותה שבת התעוררנו, כמו רבים אחרים, ב־06:30 לקול אזעקת ׳צבע אדום׳, שהייתה שונה באורך ובתדירות שלה. לאחר מכן שמענו ירי של נשק קל, מעולם זה לא קרה בעבר. התברר כי יש חדירת מחבלים וכי כמה מהם אף חדרו לקיבוץ שלנו. הם הרגו חבר קיבוץ שיצא ברכבו מן השער, ירו בחבר אחר שישב בסלון ביתו והרגו אותו. כשהתברר שזה המצב, בני עִדו, רב־סרן במילואים, הצטרף לכיתת הכוננות להגנה על הבית. הם זיהו את הנקודה שבה המחבלים ניסו לחדור לקיבוץ והצליחו לרתק אותם ולמנוע מהם לחדור פנימה".
זֹהר מתנדב במד"א כבר 35 שנה. במסגרת התנדבותו הוא מדריך, חובש בכיר ואף משמש נהג האמבולנס של הקיבוץ. הוא מורגל במראות קשים, כולל פיגועים וטיפול תחת אש. "אני הגעתי לרוב הפיגועים בגוש קטיף עם האמבולנס", אומר זֹהר, "זכור לי במיוחד פיגוע שבו מכונית תופת נצמדה לאוטובוס, אירוע קשה של עשרות נפגעים".
בשלב מסוים קיבל זֹהר שיחת טלפון. אומנם הוא מורגל בטיפול רפואי תחת אש, וכנהג האמבולנס של מד"א בקיבוץ מורגל אף בטיפול באנשים שהוא מכיר, אולם זו הייתה קריאה אחרת לגמרי. "מישהו מכיתת הכוננות מסר לי שעִדו, בני, נפגע. לקחתי ציוד עזרה ראשונה ורצתי תחת אש. הגעתי אליו, זיהיתי שהוא פצוע קשה מאוד בראשו".
כשהכדורים שורקים מעל ראשו, גרר זֹהר את בנו הפצוע ומחוסר ההכרה למחסה באחד הבתים הסמוכים ורץ להביא את האמבולנס – האמבולנס "שלו" שבו טיפל באין־ספור אנשים בעבר. "הכנסתי אותו לאמבולנס והתכוונתי לצאת לפינוי כאשר הבנתי שאני בעצם נוסע על תקר, פנצ'ר. המחבלים ירו בגלגלי האמבולנס כדי לסכל ניסיונות הצלה".
זֹהר טיפל בבנו ככל יכולתו, כאשר לרשותו ידע וניסיון רבים שצבר בהתנדבותו במד"א. בשלב זה לא היו עוד פצועים בקיבוץ, אולם פציעתו של עִדו הייתה קשה מאוד, והוא לא שרד. זֹהר נותר לידו שעות רבות, באמבולנס שגלגליו מנוקבים. "בדיעבד הבנתי שזו הייתה השִבעה הפרטית שלי עליו", אומר זֹהר וקולו נסדק לראשונה, "אני יודע שעשיתי כל מה שיכולתי. בדיעבד, אילו הצלחתי לפנות אותו כנראה הייתי נפגע בעצמי, כי המחבלים היו בכל מקום. כל אמבולנס שהיה מנסה להגיע אליי היה נפגע. יש בי צער גדול על שהצלתי כל כך הרבה אנשים ואת בני שלי לא הצלחתי להציל. יש אדם שביצעתי בו החייאה ואחר כך זכיתי לשתות איתו קפה. מצד שני, יש בי הרבה גאווה על מה שעשו עִדו וחבריו. הם הצילו את הקיבוץ. הם נלחמו ממש כמו במיתוסים שלנו, מעטים מול רבים, שישה חברי כיתת כוננות מול עשרות מחבלים חמושים באמצעי לחימה רבים".
כשאני שואלת אותו אם יחזור להתנדב הוא לא מהסס: "משפחתי ואני פונינו לאילת, ואני התייצבתי בתחנת מד"א אילת כדי לסייע. קיבלו אותי בחום ובאהבה. מד"א זה הבית שלי, זו שליחות ואהבה, לנצח אמשיך להתנדב במד"א", מסכם זֹהר.
